לפעמים צריך קצת אומץ

מנהל המחלקה מתקשר אלי מוקדם בבוקר, בדרך לישיבת הבוקר של המחלקה. אני קורא את כל מה שאת כותבת בפייסבוק וזה מעניין ונחמד, אבל עדיין לא הבנתי מה את עושה. מה זה בכלל פסיכולוגית ארגונית שעוסקת בליווי מנהלי מחלקות ולמה אין לך מקצוע נורמלי כמו רופאה או אחות.
לאנשים נורמלים יש מקצוע נורמלי, אני עונה לו. אני יודעת לזהות את המקום שבו נמצא המנהל ואת המקום שאליו הוא יכול להגיע וללוות אותו בדרך הזו.
ומה צריך בשביל שתהליך כזה יצליח, הוא ממשיך ושואל.
צריך אמון. צריך פתיחות. צריך רצון ללכת קדימה ולפעמים לצעוד בשביל שמעולם לא צעדנו בו. לפעמים צריך קצת אומץ לנסות דרכים אחרות מהמוכרות לנו, אני עונה.
ומה עם המנהלים שיודעים הכל? הוא שואל אותי כשהוא חונה בבית החולים.
הם כנראה יישארו באותו המקום בו הם נמצאים וגם המחלקה שלהם.
אני נכנס לישיבה, הוא אומר, רק תגידי רגע, בכנות, את כל היום עובדת עם רופאים. את לא מצטערת שלא למדת רפואה?
הרבה אנשים יכולים להיות רופאים, אמרתי. לא הרבה אנשים יכולים לעשות את מה שאני עושה. תיכנס לישיבה ותפתח אותה במילה טובה לתורן שלך, אני אומרת לו.

שנה גודל פונט