חיפוש פסגות

נפגשנו הבוקר בשעה שש, השעה החביבה על שנינו לפגישות. בית החולים עדיין שקט ומנומנם, מתחיל לאט להתעורר, מתמתח ומפהק לקראת יום עבודה נוסף.

נו? שאלתי את מנהל המחלקה. ומה עכשיו?

מה זאת אומרת? הוא לא מבין. זהו, סיימתי את השינוייים בקריירה שלי. אני מנהל מחלקה. אין לי יותר לאן לזוז.

זהו? התעקשתי. תשב פה על הכיסא הזה עד הפנסיה? מה עוד אתה מתכנן?

אני לא מבין מה את רוצה ממני, הוא אומר. השגתי את כל מה שרציתי ואני כבר חמש שנים מנהל את המחלקה. הקמתי פה מחלקה, שיניתי, הבאתי, שיפרתי, לימדתי.

אלו הרבה פעלים, אמרתי לו. עשית דברים מרשימים. ומה הלאה?

אני מרגיש שאני בשיא של הקריירה שלי, הוא אומר.

אתה רוצה שנתכנן עכשיו ביחד את הירידה למטה? שאלתי.

חס וחלילה, הוא עונה. אני על הפסגה.

אז אולי במקום לרדת למטה נלך לחפש עוד פסגות? שאלתי.

בטח, הוא עונה, אבל קודם קפה. חייבים קפה לפני שיוצאים למסע הזה.