קבענו לדבר על חוף הים, בשעת השקיעה. רעש הגלים מעמעם את הרעשים בראש ואפשר להתרכז בנקודה אחת רחוקה באופק, לראות את השמש מסיימת את המשמרת ונעלמת.
איפה אתה, שאלתי את המתמחה. אתה לא פה.
אני מרגיש שאני עמוק בבור, הוא ענה. אני לא יודע איך לצאת ממנו. כל החיים הייתי מצטיין, בית ספר יסודי, חטיבה, תיכון, צבא, נבחרת ספורט, לימודי רפואה. תמיד הייתי מעולה. ובשנה האחרונה בהתמחות לא הולך לי. אני לא מתחבר לאנשים, הם לא מבינים אותי, נוצרה לי תדמית שלילית. אני לא יודע מה לעשות.
מעולם לא נפלת וקמת, אמרתי לו. תמיד הכל היה לך קל. אף פעם לא נכשלת. מעולם לא ביקרת במקום הזה ולכן הלכת עכשיו לאיבוד.
אני לא יכול לקום, הוא אמר.
היום אנחנו לא קמים, עניתי. אני באתי לשבת איתך פה למטה. להסתכל על הגלים. הם לא באמת נשברים. כשגל מתקרב לחוף, הוא נחלש, אבל האנרגיה מביאה עוד אחד ועוד אחד. מחר אני אתן לך יד ונקום ביחד.
שלחו לי הודעה